''הייתי בטוח שישרפו אותי בחיים''

הפחדים, החשש הגדול, החבר שאיבד והסיבה שהוא מדבר. תושב נס ציונה דותן דלל ניצל בנס במסיבת הטבע ומשתף את מה שהיה

דותן דלל, תושב העיר היה במסיבת הטבע וחזר כדי לספר על הרוע, האבדות, וגם על אומץ ותקווה.

דותן מספר:

הייתי במסיבה עם חברי דניאל גולדמן ז"ל. הכל התחיל טוב, מלא אהבת חינם ופרצופים יפים. אלפי אנשים עם מטרה אחת טהורה, לראות את הזריחה.

במקום זריחה, קיבלנו מטח כבד של טילים מעל הראש. המוזיקה הפסיקה.  אמרו לנו לצאת מהמקום. אנשים טובים ויפים. כולם נסו על נפשותיהם.

כשנשמעו האזעקות, התקשרתי לדניאל כדי שנחבור וכך היה. התקדמנו יחד לעבר הרכבים וחברנו אל עמית מגנזי ז״ל. היינו מפוקסים עם ייצר הישרדות. עלינו על האוטו והתחלנו בנסיעה.

לפנינו ואחרינו היה פקק עם מלא רכבים. היינו בטוחים שניהיה שם שעות. עד שראינו את כולם רצים אלינו כמו עדר. שמענו יריות, הפגזות, רימונים, RPG ומה לא.. אני ודניאל ברחנו על נפשנו עם עוד אלפי אנשים, בשטח פתוח. איבדנו קשר עם עמית.

אתה רץ ולידך אנשים נופלים, חלקם אומרים לך שהם מפסיקים לרוץ ומתיישבים ליד עץ ומרימים ידיים, חלקם מתכווצים, לא מצליחים בכלל להגיב!

זו מציאות בלתי נתפסת.

כשהגענו למין מבנה בטון, התקשרתי להוריי, מסביב יריות בכל מקום, נפרדתי מההורים שלי.

אבא שלי צעק בטלפון: תברח. תחפור בור. תתחבא בתוכו ועל תזוז! השיחה נותקה.

אמרתי לחברים שלי שהיו במבנה שירוצו איתי, שהיריות מתקרבות ואי אפשר להישאר פה. בת זוגו של חבר שלי לא הצליחה להגיב ודניאל פשוט חיבק אותה, הגן עלייה בגופו בגבורה רבה ולא זז. צעקתי להם שירוצו איתי שאין זמן. אבל חלון ההזדמנויות נסגר ופשוט התחלתי לרוץ ולנוס על חיי, לבד, כשאני בטוח שזה הסוף. רצתי מאזור החניות לעומק המסיבה אלו ה300 מטר הכי ארוכים שרצתי כל החיים. אתה רץ, נופל, מתגלגל יחד עם שריקות כדורים שעוברים בכל צדדיך. שהגעתי לאזור הרחבה עליתי עם מישהו לרכב ואמרתי לו, לא מעניין אותי מה אתה רואה בדרך אתה פשוט נוסע. איך שהתחלנו נסיעה מחוץ לשטח הגיע מולנו טנדר של מחבלים, עם מקלעים וקלצ'ניקובים. פרססנו וברחנו שאני תוך כדי מדבר עם אבא שלי ואומר לו שאיגפו אותנו ואנחנו אוכלים צרורות של מקלעים מכל כיוון. אמרתי לו ״אני אוהב אתכם וניתקתי״.

נסענו לאזור המסיבה עד שנגמר השביל ואתה רואה שאין לך לאן להמשיך וטנדר של ערבים רודף אחרינו. קפצנו מהרכב וכל אחד פשוט התחיל לרוץ לעומק היער כשצרורות של ירי כבד וטילים מכל כיוון. שם הייתי לבד.

משמיים מצאתי בדרך בקבוק מים, היה חום שאי אפשר לתאר. בהמשך תוך כדי ריצה אספתי שיחים גדולים, גזעי עץ וכל דבר שיכול להסתיר אותי.

התחבאתי ליד עץ גדול, התחלתי לחפור בור. נכנסתי לתוכו וכיסיתי את עצמי בחול, עציצים, גזעי עץ ומה לא.

כשהייתי שם למטה כמה שעות חשבתי על הנורא מכל. לא חשבתי שאשאר בחיים לספר על זה.

בשלב מסויים שמעתי קולות בערבית ומלא יריות לכיוון השיחים והעצים, יריות על אנשים לוודא הריגה. הכל קורה מעל הראש שלי. 50 מחבלים צמאי דם מחפשים בחורים ובחורות בין העצים בשביל לשחוט אותם ואני שומע הכל. את הצרחות שלהם כשהם ברחו, את צרורות הירי שחיסלו אותם. באיזשהו שלב הם הקיפו אותי כשאני בתוך הבור. הם היו עשרות.

הייתי בטוח שישרפו אותי בחיים אבל אבא שבשמיים שמר עליי, השגחה שאני לא יכול להסביר.

היתה סיטואציה בה חשבתי שהם הלכו, הרמתי את הראש ופתאום ראיתי מחבל מול העיניים, עם גרזן וישר הורדתי ראש. למזלי הוא לא ראה אותי.

אחרי כמה שעות של שקט החלטתי לצאת מהבור ולהתקדם ברגל. ניסיתי להתקדם שוב לאותו מקום של המסיבה לראות אם יש נשק מהמאבטחים, משהו שיגן עליי, אבל ברגע שהתקרבתי, ראיתי זוועות.

הסתובבתי והמשכתי לכיוון אחר. בדרך פגשתי בחור בשם ״דור״ בן אדם גיבור! לפני ההיתקלות שלי איתו הוא נלחם במחבלים בגרזנים ובמקלות כדי שהבת זוג שלו תברח והוא יצליח לעכב אותם ולברוח. פגשתי אותם פצועים. הבאתי להם מהמים שהיו לי ופשוט נסנו יחד על החיים שלנו. רצנו כשעתיים, בדרך קוצים כשהדבר היחיד שמעניין אותך זה לצאת חי.

לפנינו הגיע רכב לבן ומתוכו צעקות: צה"ל צה"ל.

אני עדיין לא מעכל.

השם יקום את דמם של כל חבריי שנטבחו שם באכזריות!!! יהי זכרם ברוך!

את הסיפור הזה אני משתף כדי לתת תקווה לקרוביי הנעדרים. וכדי להגיד: יש לנו צבא חזק ויותר אנחנו לא נסוגים לאחור!

דותן דלל. ניצל ומספר כדי לחזק את עם ישראל