שתף

''צעקתי הצילו ואין שום קול שעוזר''

10:32 21.01.2020

מה חדש בנס ציונה

המונולוג קורע הלב של  תמר אבדר מנס ציונה. ההתעללויות המיניות, האהבה לנשים, ניסיונות ההתאבדות והשיקום מחדש

 

 


"שמי תמר אבדר בת 48 

הסיפור שלי עקב התעללות מינית  שעברתי מגיל 5 עד גיל 18.  הילדים בגן היום מפשיטים אותי נוגעים בי במקומות לא נעימים.


הגננת היתה מוצאת אותי ערומה בארגז חול במקום לברר מה קרה ולמה כך. היתה מענישה אותי בפינה בגן.


תמיד הייתי עצובה. ניסיתי להסביר לאימא  אבל היא לא שמעה ולא הקשיבה. כשסיימתי גן ילדים ועליתי כיתה א, אותם ילדים המשיכו להתעלל בי.


היו מכניסים אותי לשירותים ונוגעים בי במקומות שוב לא נעימים. ככה זה נימשך עד כיתה ד.


בכיתה ד התחלתי להבין שאני חייבת לא לפחד ולדבר ולבקש עזרה.  הייתי כותבת מכתבים למורים, הייתי עושה שטויות  גם בבית  וניסיתי כמה פעמים להתלונן במשטרה. לא היתה לי שום התייחסות חשבו שאני משקרת.


גדלתי  במשך הזמן. הרגשתי לבד. בודדה. לא היו לי חברים. כלום.


עקב ההתעללות המינית כנראה פיתחתי לעצמי מנגנון הגנה  שעוד לא היה מוסבר. לא לי ולא לסביבה.


לאחר שסיימתי   סוף סוף את בית ספר היסודי,  שמחתי כל כך שהכל ניגמר וזהו יותר לא אראה את העבר שלי .

אתחיל דף חדש אנסה להתגבר על הכל ואצא לדרך חדשה. ואז הגעתי לתיכון ברחובות.

 

תמר אבדר

 

ההתחלה היתה מאד כייפית. הייתי נחושה להצליח קמתי בבוקר ללא פחד וחששות .


ואז סוף שבוע הגיע והתחילו היציאות למועדון לילה שהיה אז בנס ציונה. כמו מסיבות לצעירים של נס ציונה .


אבל משם שוב התחיל סיבוב חדש. היה ילד  בגילי בערך שהתחיל לאיים ולהציק לי ולהתעלל בי מינית ופיזית.  היה נוגע בי.

 

ביקשתי שיפסיק אבל דיברתי עם הקיר .שוב התחלתי לפחד. לצאת מהבית. הוא היה מחכה לי בגן העיר ליד הבית עם עוד 2 חברים שלו .

 

לא היה לי למי לפנות או עם מי לדבר . אבל דבר אחד שבתיכון רחובות  היועצת היתה מאד סקרנית  ממני  כי התנהגתי   מוזר .


ואז היא שלחה אותי לאיבחון במשרד הבריאות ושם  הבינו שיש לי פיגור כי עברתי אצל פסיכיאטרית איבחון .


פעם בעבר לא ידעו לקרוא לבעיה כמו שצריך אז קראו לה פיגור. שלחו אותי לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית ודרך איפנוזה  גילו שעברתי התעללות מינית ופיזית. אימא כנראה היה קשה לה עם הבשורה  והפסיקה לי את הטיפול ושם זה הסתיים.

 

וכך סיימתי את התיכון האישיות שלי לא התפתחה . לא גוייסתי לצה"ל. אבל אז החלטתי לעשות לעצמי אושר לבד .


לפחות אם אני לבד  בלב שלי וכולם דוחים אותי  אז אעשה  את הדברים לבד בכוחות עצמי.


התחלתי לעבוד.  קרעתי את עצמי  והתחלתי לנסוע לחו"ל המון.


כל כך רציתי להתנסות בזוגיות. התחלתי לצאת עם גברים אבל  לאחר ניסיונות  הבנתי שאני מעדיפה נשים. יותר בטוח לי שם.


ושם שוב התחילו הבעיות.  לא ידעתי גבולות. כלום. אימא לא רצתה לשמוע  שיש לי נשים. תמיד הייתי צריכה הכל בשקט שלא ידעו ושהגיעו האכזבות מנשים, ניסיתי להתאבד  כמעט מכל קשר.


לא רציתי לחיות. שוב דוחים אותי. גם בזוגיות. גם בחיים. גם הסביבה.


הייתי עושה שטויות   ניפתחו לי תיקים במשטרה על בנות . גם פעמיים בתיכון  ניסיתי להתאבד כי הרגשתי דחויה.  צעקתי הצילו  ואין שום קול שעוזר.


וככה המשיך  עד  לפני  15 שנה. הניסיון  ההתאבדות  שלי ששם הבנתי שאני לא באמת רוצה למות,  אני רוצה לחיות. רוצה חיים כמו כולם.  


לא עבדתי. החלטתי לעלות לבית חולים הפסיכיאטרי   למרפאות חוץ ולקבל עזרה.


שם קראו דברים.


גם השתלשלות של דברים שאף אחד לא הבין. קיבלתי עובדת סוציאלית שלא היה שום חיבור ולא רצו לטפל בי.

מנהלת המרפאה  לא רצתה אותי שם אבל היתה רופאה  שלא ויתרה אליי ד"ר צנחובסקי  שלקחה אותי בידיים שלה.

פעם בשבוע הייתי מגיעה אליה ואז עשו לי איבחון  והבינו שיש לי בעיה שנקראת "הפרעת אישיות גבולית ריגשת" שזה עניין של גבולות שחור או לבן  אין אצלי ורוד או אפור באמצע.

אבל לא משנה מה החלטתי לטפל בעצמי והתחלנו לחפש מטפלת  פרטית כי דרך דר צנחובסקי גילנו שיש טיפול בשבילי להפרעת אישיות
שהוא נימצא בתל השומר אבל התורים שם מאד מאד ארוכים.


אבל לא ותרתי. חיפשתי וחיפשתי  ולכל מי שהייתי בטיפול לא יכל להתמודד איתי ואז יום בהיר. קיבלתי מתנה את כוכי  אורן לוטן מראשלצ.


היא עזרה לי המון  קיבלתי המון כלים לראות את החיים אחרת. התחילה לכוון אותי  מה נכון מה לא נכון .


ואז התחלתי לראות ולהבין שיש  גם אפור וורוד בחיים  . ומשם רק צמחתי  ואז הבנתי  שאני הייתי הבעיה ולא הסביבה.


וכל כך נהנתי  כי התחלתי לאהוב את עצמי. ולראות מטרות  התחלתי ללמוד  ספרית כלבים. עד לפני 5 שנים היתה לי מספרה לכלבים בנס ציונה    "שלג וטופי " על שם הכלבות שלי שחלק   מההשרדות שלי זה היה בזכותם .

 

 


לפני 5 שנים נפלה עלי  עגלת סופר  שהיתה  עמוסה ואז  הכל  נעלם. המספרה והפיזיות שלי .

 

הרגליים נפגעו.  לאחר שנה המצב החמיר.   התחלתי קביים. בלי קביים הייתי נופלת  ואז אמרתי לעצמי שום דבר לא יפיל אותי.

 

התחלתי במשלוחי פרחים לעבוד  ומשם פתחתי עסק לשליחויות.  אבל סמכתי יותר מידי על אנשים  שגנבו מהעסק  והנהגים גרמו לי  לדו"חות משטרתיים .

 


העסק פשט רגל  ואני התרסקתי  ריגשית  ופיזית.  המצב התדרדר אבל אני נהייתי אדם חזק בתוכי  ולא ויתרתי לעצמי.    

ישבתי כבר על כיסא גלגלים.  המצב בבית היה קטסטרופה כלכלית לא היה לנו אוכל  המקרר ריק.


התחתנתי עם אישה מהממת שלמרות הכל נילחמנו נגד כל העולם כי לא רצו את הקשר הזה.


אבל לא ויתרנו והיא קיבלה אותי איך שאני  כי ראתה  את הלב והכוח שבי וכמה אהבה יש בי.


ידעתי בכל מקרה שאני לא לבד. האמנתי וחייכתי  ואלוהים איתי והאישה איתי וחברים וכל מי שהכיר אותי עזר בכל דרך.

היום אני במקום אחר . נכון שאני על כיסא גלגלים. אבל יש דרך תמיד אחרת להמשיך ולשרוד את החיים ולא לתת לשום דבר להפריע בדרך

היום אני עושה הרצאות לכל העולם שכולם ישמעו וידעו שלא משנה מה , תאמינו בעצמכם  יש מטרות בחיים והחיים  אם אנחנו רוצים יכולים גם להיות ורודים.   תהיו חזקים  ואל תוותרו  ולא לפחד או לחשוש.

תמיד יש שם יד שתושיט....."

 

© אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם צילום שיש לכם זכויות בו, אתם ראשים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו. צור קשר

שתף

לוח ארועים

לכל הקופנים

קופונים

Loading...