תכירו: אור איילון מנס ציונה. לוחם ומלח הארץ
מה חדש בנס ציונה
תכירו את סיפורו המדהים של אור איילון בן ה 28 מנס ציונה. לוחם וחובש קרבי בגדוד שמשון שעבר פוסט טראומה מטורף ואנשים טובים באו לעזרתו
אור איילון, 28, רווק, שירת בין השנים 2014 - 2016 בגדוד שמשון כחובש קרבי בתאג"ד
אור הוא הישראלי היפה, מלח הארץ. הוא גדל בנס ציונה, הלך לצופים, ניגן לאורך כל שנות ילדותו. לצה״ל אור התגייס אחרי שהשקיע שעות ארוכות בריצות וכושר. הוא סיים קורס חובשים ושובץ בחטיבת העלית כפיר.
במהלך השירות הצבאי, הוצבה היחידה של אור בגוש עציון, בגזרה סוערת וקשוחה מאוד. מדי יום היו בגיזרה פיגועים ואירועים אלימים, פיגוע רודף פיגוע.
באחד הימים, הגיע רכב של מחבלים חמושים ברובים. הם ריססו כל מי שנקרה בדרכם. אור היה הראשון שטיפל בפצועים והיה עד לאדם שעצם את עיניו ולא פתח אותן עוד. זמן קצר לאחר מכן התרחש אירוע נוסף - פיגוע דריסה, שהסתיים בפצועים רבים באורח קשה, בהם כמה מחבריו הטובים של אור, שרועים על הכביש.
מהאירוע הזה אור לא חזר לשיגרה. הוא החל לחוות התקפי חרדה קשים, התעורר בלילה צורח מחלומות ביעותים, והחל לסבול מטיקים בפנים ובגוף.
היה ברור לאור ולאנשים בסביבתו שהוא זקוק לטיפול, לשיקום נפשי, לגורמים שיסייעו לו לעלות מחדש על הרכבת לחיים נורמטיביים ואיכותיים, בהם יוכלו לממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בכל אחד מרמ״ח איבריו. אבל הרכבת של אור נתקעה בגלגלי הבירוקרטיה של משרדים ממשלתיים ואגפי שיקום, והטיקים בפנים שלו התחלפו בתיקים עבי כרס של מסמכים, שגם אלפי המילים
הכתובות בהן, לא ראו את הדבר הבסיסי ביותר: שאור לוקה בתסמונת דחק פוסט טראומטית - והוא זקוק לעזרה.
הימים נקפו-חלפו, חבריו השתחררו מצה״ל והסתערו על החיים. אבל אור נשאר באילת בתחילת שומר חומות וחיפש את עצמו כאשר לא יכל לחזור למרכז בעקבות הטילים וההפצצות. מפעם לפעם הוא חוטף טריגר - פלאשבק לשדה הקרב או זיכרון אורקולי שמשיב אותו באחת לחוויות הקשות שבהן הביט למוות בעיניים.
כך, הוא בכביש הערבה השומם, שומע רעשים ובטוח שיורים עליו. הוא נוסע במהירות מופרזת, בורח מהמחבלים ומאיים להתאבד. נמאס לו.
"אני זוכרת היטב את שיחת הטלפון שקיבלתי ממנו, בצהרי יום, כשהוא היה בכביש הערבה"
מספרת יערית שושן, מייסדת ארגון SOS הפועל לשינוי חברתי.
״אני הולך לחתוך ורידים ולסיים את זה״, הוא הכריז בייאוש. ואני, בקול רגוע שבקושי רב מסתירה סערת רגשות, הרגעתי אותו ואט אט נפרשה בפני תמונת עולמו הקודר של אור ; משם אני מחליטה להשתטח על האדמה ולהילחם בשבילו כפי שהוא נלחם על הארץ בגופו."
יחד עם יוסי בן עזרא, שותפי למסע ומנכ״ל עמותת שיינברג, שמסייעת לשיקום של לוחמי יחידת דובדבן, אור מקבל טיפול, מענה נפשי ואנו מסייעים לו לצלוח את הבירוקרטיה, חוצים עמו גשרים – וסוף סוף רואים גם מעט אור באור!.
היום הוא עושה מוסיקה אלקטרונית, מתקלט בארץ בכל העולם, נוסע, מנגן ומשמח אנשים, בשנה האחרונה בין איטליה לישראל.
מעביר הרצאות, מספר את סיפורו האישי לכמה שיותר אנשים ובימים אלה התגייס לפרויקט החדש על מנת לשמש כמנטור עבור נפגעי חרבות ברזל.
אור עלה על המסלול בזכות מעטפת אוהבת ותומכת שניתנה לו על ידנו, אבל מה עם עוד מאות ואלפי הלומי קרב, שנופלים בין הכיסאות? פעמים רבות,
הלומי הקרב הללו נאלמים דום - זעקתם לעזרה לא נשמעת - או שאוזנינו אינן
כרויות עבורם.
זו הסיבה שיערית שושן, מי שעומדת בראש ארגון SOS ISRAEL הפועל בשנים האחרונות להעלאת המודעות לתופעת הפוסט טראומה החליטה להקים את
מיזם Thank you for your service ;"לוחמים למען לוחמים" שמפגיש בין קהילת נפגעי פוסט טראומה ;ותיקים; לנפגעי פוסט טראומה ממלחמת
חרבות ברזל.
במסגרת היוזמה גויסו לוחמים ולוחמות ותיקים ביניהם אור איילון, שיהוו מנטורים עבור נפגעי חרבות ברזל במטרה לתת מענה מדויק עבור החיילים ולהעלאת המודעות לפציעה השקופה - הפוסט טראומה.
המיזם יתקיים בשיתוף ובתמיכה של 39;עמותת יד עזר לחבר', ובמהלכו יוקמו מקומות מפגש ברחבי הארץ , בהם קבוצות הפוסט הטראומה יוכלו להיפגש,
לשתף, לספר את סיפורן ולקבל את מעטפת טיפולים. זאת, לצד סיוע נפשי ורגשי, מענה 24/7, שיחות קבועות עם הלוחמים .
יערית שושן, יוזמת הפרויקט:";כדי לא להפוך את אלפי החיילים שנפגעו לסובלים מפוסט טראומה, יש חלון זמן קצר לעזור ולסייע, אחרת הפציעה עלולה להפוך לכרונית כזו שהורסת משפחות" ; לכן, במסגרת המיזם אנו שואפים להעניק מעטפת תמיכה וסיוע לאוכלוסיית המילואימניקים, שממנה התגייסו מעל ל-300%, השאירו משפחות מאחור ונלחמו למען המדינה.
לוחמי המילואים הינם אוכלוסייה שהפגיעה מותירה אותה תלושה ממציאות החיים השגרתית שהייתה לה לפני המלחמה ואנו קוראים לכלל
תושבי המדינה להתגייס ולתרום לפרויקט.
אור איילון
"הרגשתי נזרק וננטש לאחר השחרור הצבאי מחוסר הבנה וידיעה על פוסט טראומה והבנתי שאני מתמודד לבד ועובר מדורי גיהנום עם עצמי.
תחושת הנטישה קשה. אני חושב שעזרה לאחר שחרור היא חובה לבני אדם שמשרתים את המדינה ולא לזרוק אתם לריק, אני מנסה להשתקם דרך
הסביבה הקרובה והמשפחה, הנטל נופל על עמותות וארגונים וזה לא ראוי לחברה מתוקנת. יחד עם זאת לא הייתי מוותר על השירות הצבאי, התגייסתי עם מלא אמונה שאם יקרה לי משהו יעמדו לצידי בכל מה שאצטרך. כיום, אני מרצה על חיי ועל הפציעה שלי והמסר שחשוב לי להעביר הוא שפציעה כזו
יכולה להגיע לכל אחד וצריך להתמודד ולעבד את החוויה המורכבת הזו ביחד ולא לבד. רק ככה היא משתפרת ונעלמת.ף